עַל שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ , אֵילַת וּקְצָווֹת
עַל שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ , אֵילַת וּקְצָווֹת
אשחר שפילמן.
בן נולד לדוד ובת שבע, ילד יפה תואר, עדין ומקסים- שלמה. היחיד בתורה עליו נכתב אחר כבוד "וה' אהבו". נדמה כי פה אחד בשמיים נבחר שלמה להיות היורש הרשמי של מלכות בית דוד. בכל מלחמות אחיו על המלוכה לא היה שותף שלמה בכלל. אם מפני שלא חשק בה ואם מפני שידע כי היא מובטחת לו זה מכבר. כשגדל ובגר ומת דוד אביו, עלה וטיפס שלמה על כס המלכות עם עול משימות שהשאיר לו דוד- לסגור חשבונות עם אנשים שעשו רע למלכות ומרדו במלך, ומנגד- לבנות את בית המקדש ובכך להעלות את עם ישראל לדרגה רוחנית גבוהה ביותר.
ה' נותן לשלמה את הזכות לבקש לו דבר שישמש אותו במהלך כהונתו, ואנו מגלים את ענוות שלמה המלך שלא ביקש על עצמו דבר כי אם חכמה לשפוט את העם. ה' מתרשם היטב משלמה על הבחירה המושכלת והנוגעת ללב, ועל כן, כהכרה אלוקית בנאמנותו, שלמה זוכה גם בחוכמה וגם בעושר.
בימי מלכות שלמה זכתה התקופה לתיאור המזהיר והנכסף "איש תחת גפנו ותחת תאנתו". לא חסרים בתנ"ך תיאורים על עושר התקופה, על הנחת שה' רווה מהעם ומשלמה, על חכמתו הנשגבת של מלך ישראל, על עושרו הבלתי אמצעי ועל נשותיו שבחוכמתו נשא כמחוות של שלום למלכי הסביבה. אין ספק שזהו הבסיס הטבעי והאידיאלי לבניית הבית הרוחני ומקום משכנו של ה'- בית המקדש. הבית שדוד אביו כל כך נכסף לבנותו ולא יכול היה כי בצדיקותו דקדק איתו ה' והעניש אותו על חטאים שעשה, אותו הבית שחלמו עליו מאז יציאת מצרים, שכל בניין ארץ ישראל בנוי עליו- מרכז השכינה והלב של עם ישראל- אותו זכה שלמה מלך ישראל לבנות בגאון.
שלמה אכן משקיע, עומל ובונה. שבע שנות עבודה בהן לא חוסך שלמה לא בכסף, לא באיכות החומר ובאיכות הבנייה, לא בעיטורים ובפרטים הקטנים- על הכל הקפיד ודאג ונכח ועמל שעות על שעות בתכנון הארמון האלוקי הלזה.
בתום שבע שנות עשייה עמל וציפייה מגיע אותו יום גדול של חנוכת המקדש. הכל מתארגנים לכבודו ביתר קישוטים, מביאים מנחותיהם, עולים לרגל (ל)בית ה', מגיעים לשערי הבית מוכנים ומזומנים לעבודת ה'- ועל הרגעים האלו ממש נכתב במדרש משלי :
"אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: בְּאוֹתוֹ הַלַּיְלָה שֶׁהִשְׁלִים שְׁלֹמֹה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נָטַל בַּת פַּרְעֹה, וְהָיְתָה צָהֲלָה וְשִׂמְחָה בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וְעָלְתָה צָהֳלַת בַּת פַּרְעֹה מִצַּהֲלַת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, דִּין הוּא דְּאָמַר מַתְלָא (כמו שאמר משלי) "כֻּלֵּהּ עָלְמָא מַחֲנִיפִין לְמַלְכָּא" (כל העולם מתחנפים למלך), בְּאוֹתָהּ שָׁעָה עָלְתָה מַחְשָׁבָה לִפְנֵי הקב"ה לְהַחֲרִיבָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (יִרְמְיָהוּ לֵב לֹא): "כִּי עַל אַפִּי וְעַל חֲמָתִי הָיְתָה וְגוֹ'". וְאָמַר רַבִּי לֵוִי: עַל תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר שֶׁקָּרֵב בְּאַרְבַּע שָׁעוֹת.
(כֵּיצַד עָשְׂתָה בַּת פַּרְעֹה? כְּמִין פָּרֹכֶת [שֶׁטָּחָה לוֹ לְמַעְלָה מִמִּטָּתוֹ], וְקָבְעָה בָּהּ כְּמִין כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, כָּל זְמַן שֶׁהָיָה רוֹצֶה שְׁלֹמֹה לַעֲמֹד - הָיָה רוֹאֶה אֶת הַכּוֹכָבִים וְאֶת הַמַּזָּלוֹת, וְהָיָה יָשָׁן לוֹ עַד אַרְבַּע שָׁעוֹת), אָמַר רַבִּי לֵוִי: בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם נִתְקָרֵב הַתָּמִיד בְּאַרְבַּע שָׁעוֹת. וְעַל אוֹתָהּ שָׁעָה שָׁנִינוּ: מַעֲשֶׂה הָיָה וְנִתְקָרֵב תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר בְּאַרְבַּע שָׁעוֹת, וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל עֲצֵבִים, שֶׁהָיָה יוֹם חֲנֻכַּת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְלֹא הָיוּ יְכוֹלִין לַעֲשׂוֹת מִפְּנֵי שֶׁהָיָה יָשָׁן שְׁלֹמֹה, וְהָיוּ מִתְיָרְאִים לַהֲקִיצוֹ מִפְּנֵי אֵימַת הַמַּלְכוּת, הָלְכוּ וְהוֹדִיעוּ לְבַת שֶׁבַע אִמּוֹ, וְהָלְכָה הִיא וֶהֱקִיצַתּוּ וְהוֹכִיחַתּוּ, הה"ד (כמו שכתוב) "מַשָּׂא אֲשֶׁר יִסְּרַתּוּ אִמּוֹ".
פתאום, באופוריה המדהימה הזאת של חנוכת הבית, בחדוות היצירה והתלכדות האנשים, בשעות הקודש והשמחה- שלמה איננו. העם מחפש, עוקב, בודק, אולי יופיע פתאום מאמצע הקהל בשירה וריקודים ויפתח בצרורו העב את בית המקדש הבא עליהם לטובה- אבל... שלמה לא מגיע. העם בוש ונכלם. הקרה הנורא מכל? האם מלכנו לא התעורר לחנוכת הבית? יוצאים השליחים דחופים אל בת שבע אמו (מפני שמי יעז לשלוח שליחים אל המלך המכובד בעצמו). נכנסת בת שבע זעומה אל חדרו ומוצאת אותו ישן לצד בת פרעה! היא מנערת אותו בעוצמה ומוציאה מתחת הכרית את מפתחות בית המקדש ואומרת מחמת זעם "מה ברי ומה בר בטני ומה בר נדרי".
קשה לשמוע סיפור כזה על שלמה מלכנו. זהו אכן אותו שלמה שכתוב עליו "ה' אהבו" כשרק נולד! זהו שלמה שנבחר למלוך מכל אחיו, אותו בן בת-שבע צדיק וקדוש ובן-דוד המלך הגדול במלכים. זהו שלמה שהכרנו היטב בצניעותו ובמסירותו לעם ה' ולה'. מה קרה כך פתאום?
במלכים א' פרק ט', סמוך לבניין המקדש ולאירוע המתואר לעיל (שמפורט לנו במדרשים בלבד), נכתב הפסוק "וָאֳנִי(צי אניות) עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בְּעֶצְיוֹן גֶּבֶר אֲשֶׁר אֶת אֵלוֹת עַל שְׂפַת יַם סוּף בְּאֶרֶץ אֱדוֹם." שלמה מניב פרוייקט רחב יריעה ומשמעותי ביותר: בניית נמל בעציון גבר היא אילת. קצה הארץ, על סף אדום, יותר מ200 קילומטר מקצה מלכותו של שלמה. בניית הנמל מובילה את עם ישראל לפריצת דרך בינלאומית- חיבור בין ישראל לאפריקה, סודן, אתיופיה. אפשרויות מסחר פורצות דרך, חליפי אוצרות טבע מרהיבים והכרה כלל עולמית בישראל כולל ביקורי מלכים ומלכות ששמעו על חוכמתו ועושרו של שלמה- קידוש שם שמיים של ממש. כביכול- גאולה! הבעיה היא שמכאן, הסיפור רק הולך ומתדרדר. בפרק יא נכתב "והמלך שלמה אהב נשים נוכריות רבות ואת בת פרעה... מן הגויים אשר אמר ה' לישראל לא תבואו בהם והם לא יבואו בכם", "ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו... ולא היה לבבו שלם עם ה' אלוקיו כלבב דוד אביו". הזעזוע העמוק שלנו מקבל במה ואישור לבסוף כאשר על שלמה, מלך צדיק שפיאר והגדיל את ה' ואת העם- נכתב כאחד המלכים הרעים בשושלות המלכים "ויעש שלמה הרע בעיני ה'".
אז מה הייתה נקודת השבר? שלמה מלכנו הצדיק והגדול, הייתכן שנשים נכריות הן שגרמו לו נפילת עולמים, קרע בממלכת ישראל?
בחוכמתו הכלכלית והמדינית, שאף שלמה תמיד להגדיל את ערכה של ממלכתו וכחלק הגיוני משאיפה זו, שאף לפרוץ אל מחוץ לגבולותיה המוגדרים ורצה להגיע לעולם כולו. המיקום הטוב ביותר לפרוץ החוצה מהארץ הוא תמיד הקצה. שלמה הגיע לקצה הארץ- לא רק קצה ישראל, אלא קצה ארץ אדום וארץ מצרים (היום ירדן, מצרים ערב הסעודית) וגם קצה המדבר- הים. לא רק ששלמה ראה את משמעותו רבת העוצמה של הקצה והבין שאם הקצה יציב ובריא, הדבר מעיד על המרכז והלב, אלא שדרך הקצה פתח שלמה פתח למעבר בינלאומי. הוא היה מספיק בטוח בלאומיות שלו עצמו, בלאומיות של עם ישראל (שהרי "איש תחת גפנו ותחת תאנתו" ובית המקדש בנוי לתפארת, והכהנים עובדים בו- איך לא יהיה בטוח?) שמתוך כל אלו, בעת שפתח שערי הארץ לעושר, להתרחבות ולהתפתחות- הסכים בלא משים להתמודד מול מבחני תרבויות החוץ והעולם הגדול.
בתוך התכנונים המרהיבים ועוצרי הנשימה שכח שלמה שקצה הוא דבר רב משמעי. הקצה, הקיצון, הם בעלי משמעות חיובית ושלילית כאחד, וכדי לצלוח אותם, יש למצוא את נקודת האיזון ולהיות מודעים לסכנות, שהרי אמרנו כבר- הקצה מעיד על המרכז ומשפיע עליו במהירות. שלמה נושא לו נשים נוכריות ובעיקר מדגיש התנ"ך את בת פרעה- כידוע, בת מלך מצרים, הארץ הגובלת עם נמל עציון גבר- אליה הוא מגיע מהקצה, מהקיצון, מאופוריית הלאומיות של עם ישראל, כורת ברית שלום עם מלך מצרים ומתאהב בביתו המצרית. כל המסכת הזו היא שמובילה לבסוף לנפילותיו הגדולות ביותר ולנפילת העם כולו בפסוק שמיד לאחר מכן- "וַיָּקֶם יְהוָה שָׂטָן לִשְׁלֹמֹה אֵת הֲדַד הָאֲדֹמִי מִזֶּרַע הַמֶּלֶךְ הוּא בֶּאֱדוֹם".
ארץ אדום, לא אחרת מאותה ארץ שגובלת באותו קצה- הרי אדום הגבוהים עומדים זקופים ומשקיפים על ים סוף, על נמל שלמה האדיר והעצום שעשה חסד גדול לישראל ורק מחכים למפלתו. אותם הרים ממש גידלו את השטן שאותו שולח ה' לשלמה וכמו אומר לו: כאן הייתה טעותך. להוכחה אחרי כל אלו נפתח קרע בממלכת ישראל שמוביל לבסוף לחורבן הבית שבנה שלמה בעצמו! שלמה נפל נפילה אנושית כיוון שהסתנוור ולא עלה בידו להביט על התהום הגדולה שבקצה הצוק. הטוב ביותר הוא שיוביל גם לגרוע מכל אם לא נצליח להבחין בין השניים.
מעניין לחשוב שאולי אין יד המקרה היא בלבד שתבוסתנו הגדולה במלחמת יום הכיפורים קרתה ממש באותו המקום.. בשאננות והביטחון העצמי חשבנו שאנחנו חזקים מספיק לעמוד בהחזקת הקצוות בשתי ידיים. חשבנו שידינו על העליונה והנה יצר הרע אז בדמות אדם קפץ עלינו שם, בקו המעוזים שבסיני, בקצה הקצוות, בקיצוניות בעלת הפנים הרבות.
אין סובלנות לשאננות בקיצון. חייבים לראות עד לאן ניתן להרחיק לכת. איפה עובר האיזון בין נמל בינלאומי המקדש את ה' ומרחיב את מלכותו, המביא גאולה ומקבץ את כל העולם אל בית ה'- לבין התערבבות וניפוץ הייחודיות וההבדלה היהודית שלנו.
אילת כיום, נמצאת במיקום האסטרטגי שעליו חשב בייחודיות מחשבתו שלמה המלך בלבד. היא עודה עיר נמל עשויה ללא חת, שיש בה מכל וכל, מקיצון זה לאחר, וזו מהותה משכבר, אך תפקידנו בתור תושביה ותושבי הארץ, למצוא בה את הפתח הנכון, להתגאות בלאומיות במקום בו נוסדה הבינלאומיות. לשמור על הישראליות היהודית שלנו שאנו נלחמים עליה כל כך.
אשחר שפילמן
