דברו איתנו

למידע נוסף אנא מלאו את הטופס. אנו ניצור איתכם קשר בהקדם.
  • ראשי
  • הדרכה
  • מאמרים
  • שלמה המלך ומכרות הנחושת בתמנע/ הרב גדי הרלינג

אילת - המעבר הדמוגרפי בין גלות לגאולה/ גדי הרלינג

 

א'. שמחת ט"ו באב במדבר.

 

[1] לאחר חטא המרגלים, כשנגזר על כל הדור היוצאים ממצרים למות במדבר, בכל שנה בט' באב, חפרו לעצמם הגברים קברים וישנו בהם בלילה. בבוקר יצא כרוז במחנה: "הבדלו החיים מהמתים", מי שקם - קם, ומי שלא - כיסוהו בעפר.

בט' באב בשנה ה40 חפרו קברים, ישנו בלילה ובבוקר כשיצא הכרוז - כולם קמו. חשבו בנ"י: "אולי טעינו בחישוב החודש ועדיין לא הגיע ט' באב", לכן ישנו גם בי' באב בקברים, ובבוקר כולם קמו. וכך בי"א, י"ב, י"ג וי"ד באב. כיוון שהגיע ט"ו באב והלבנה נתמלאה, אמרו: בוודאי כבר עבר ט' באב, ואם אף אחד לא מת, סימן שה' כבר מחל על הגזירה של "במדבר הזה יפלו פגריכם" וכל מי שחי כעת הוא זכאי להיכנס לארץ, ועל כך קבעו אותו היום - ט"ו באב - יו"ט. מבחינה דמוגרפית, נסתיימה הגלות ומתחילה הגאולה. ועל כך שמחו, וחגגו את ט"ו באב פעם ראשונה בהיסטוריה. ונשאר יום זה כיום טוב לישראל לדורות, יחד עם המאורעות השמחים הנוספים שקרו ביום זה בהיסטוריה מאוחר יותר.

מעבר דמוגרפי זה, אינו שייך רק לתחום של "מרשם האוכלוסין", אלא שייך למצב השראת שכינה על ישראל ועל כל העולם. כי כל זמן שהגזירה הייתה עדיין קיימת, ישראל היו נזופים, וה' דיבר עם משה בלשון קשה.[2] ורק לאחר שכלו מתי מדבר מלמות, ה' חוזר לדבר אל משה בלשון חיבה.

כל השנים הרבות לאחר חטא המרגלים, השתדלו ישראל לתקן מעשיהם ולהשתוקק יותר לקדושת א"י כדי לתקן חטאם.[3] והנה, הם מתבשרים, ע"י הפסקת מיתתם, שהם כבר אינם נזופים. הישנה שמחה גדולה מזו?

ב'. שני שלבים ב"כלו מתי מדבר".

 

בט' באב בשנה ה40 לא מתו מבני ישראל. הדבר התברר להם בט"ו באב. לכן חגגו ביום זה. אם כן, נשאלת השאלה: היכן ומתי מתו האחרונים ממתי מדבר?

התשובה היא: באילת השנה ה39 בט' באב. ומניין לנו זאת?

א. בסדר מסעות בנ"י בפרשת מסעי כתוב: "ויסעו מיטבתה ויחנו בעברונה, ויסעו מעברונה ויחנו בעציון גבר, ויסעו מעציון גבר ויחנו במדבר צין היא קדש" (במדבר ל"ג, ל"ד-ל"ו)

והיכן היא עציון גבר? בדברים פרק ב', ח' כתוב: "ונעבור מאת אחינו בני עשו היושבים בשעיר, מדרך הערבה מאילת ומעציון גבר". אם כן, עציון גבר היא אילת (ונחלקו המפרשים, האם אילת ועציון גבר הם שני שמות של מקום אחד, כמו אלון מורה ושכם, קריית ארבע וחברון, או שהם שני מקומות סמוכים זה לזה, מקום אחד הוא העיר או המבצר, ומקום אחד הוא הנמל).

ב. (במדבר כ', א') "ויבואו בנ"י כל העדה מדבר צין בחודש הראשון, וישב העם בקדש, ותמת שם מרים ותקבר שם."

רש"י אומר: "כל העדה" - עדה השלמה, שכבר מתו מתי מדבר, ואלו פרשו לחיים עכ"ד. ומוסיף שפתי חכמים (אות ב'): רצונו לתרץ, כיוון שכתוב "בני ישראל", פשיטא שהיו כל העדה. ומפרש שכבר מתו מתי מדבר. עכ"ד.

ג. הפסוק מחלק את הגעתם וישיבתם במדבר צין וקדש לשני חלקים. על ביאתם למדבר צין, נאמר: "כל העדה", ועל ישיבתם בקדש נאמר: "העם". נלע"ד לדייק, שהפסוק רוצה להשמיענו, שבהגיעם למדבר צין (עוד לפני שישבו בקדש), הם כבר היו בבחינת "כל העדה" והדבר לא קרה בקדש, אלא, קודם הגעתם לשם.[4] ומכאן אפשר להסיק, שכלו מתי מדבר בחנייה הקודמת למדבר צין-קדש, היינו - באילת.

נמצאנו למדים,  שבשלב ראשון, באילת, מתו האחרונים. וכל מי שיצא מאילת, כבר ראוי להכנס לארץ. אך עדיין ישראל לא היו מודעים לשינוי מצבם. רק בט"ו באב בשנה ה40, הגיעה התודעה הלאומית של ישראל להכרה שאכן הם גאולים. כולם ראויים להכנס לאדץ. על כך שמחו בט"ו באב, וקבעוהו לדורות.

ג'. האם אילת של ימינו היא אילת של התנ"ך?

 

בנ"י חנו במדבר ב-42 מקומות המוזכרים בפרשת מסעי. איננו יודעים היכן מקומות אלו נמצאים היום, בגלל שלא נשמר רצף התיישבותי במשך ההיסטוריה, ששמר על שם המקום. בנ"י היו שם, פעלו מה שפעלו, והמשיכו בדרכם. לא נשמר המיקום המדויק של המקום בו חנו ישראל.

ובאמת, אין חשיבות למקום טופוגרפי מסוים שבנ"י היו שם, כי כבר אין לו חשיבות.

חשיבות מקום החנייה הייתה בעבר, לפני שבנ"י הלכו שם. בכל מקום ומקום שחנו, הייתה בו קדושה מיוחדת. ישראל, עם השראת השכינה העצומה שהייתה על מחניהם, הגיעו לכל מקומות חנייתם, לקטו את הקדושה שבאותו מקום, ובאו יחד איתה לארץ ישראל, והשתמשו בקדושה זו במשך הדורות הבאים (ואין כאן המקום להרחיב בנושא חשוב זה).

המקום היחידי ממסעות בנ"י שנשתמר לאורך ההיסטוריה, בתנ"ך ולאחריו עד ימינו, הוא אילת. לכן לע"ד יש לאילת חשיבות רוחנית גם בימינו, כפי שיבואר להלן. לכן, נשמר שמה על אותו מקום גיאוגרפי עד ימינו.

והנה סקירה קצרה על המקומות שהוזכרה אילת, בשמה ובמקומה בהיסטוריה:

1.         (במדבר ל"ג, ל"ה) "ויסעו מעברונה ויחנו בעציון גבר"

2.         (דברים ב', ח') "ונעבור מאת אחינו בני עשו היושבים בשעיר מדרך הערבה מאילת ומעציון גבר..."

3.         (מלכים א' ט', כ"ו) "וָאֳני עשה שלמה המלך בעציון גבר אשר את אילות, על שפת ים סוף בארץ אדום" - (דברי הימים ב' ח', י"ז) "אז הלך שלמה לעציון גבר ואל אילות על שפת הים בארץ אדום"

4.         (מלכים א' כ"ב, מ"ט) "יהושפט עשה אוניות תרשיש ללכת אופירה לזהב, ולא הלך כי נשברו אניות בעציון גבר" - (דברי הימים ב' כ', ל"ה-ל"ז) "ואחרי כן אתחבר יהושפט מלך יהודה עם אחזיה מלך ישראל, הוא הרשיע לעשות, ויחברהו עמו לעשות אניות ללכת תרשיש, ויעשו אניות בעציון גבר, ויתנבא אליעזר בן דֹדָוָהוּ ממרשה על יהושפט לאמר: כהתחברך עם אחזיהו, פרץ ה' את מעשיך, וישברו האניות, ולא עצרו ללכת אל תרשיש"

5.         (מלכים ב' י"ד, כ"א-כ"ב) "ויקחו כל עם יהודה את עזריה, והוא בן שש עשרה שנה, וימליכו אותו תחת אביו אמציה והוא בנה את אילת וישיבה ליהודה (כל כך חשובה בניית אילת ויישובה, עד שהנביא מספר על יישוב אילת ע"י עזריה לפני שמספר על פועלו הרב לביצור ירושלים והנגב)" - (דברי הימים ב' כ"ו, ב') "...הוא בנה את אילות וישיבה ליהודה..."

6.         (מלכים ב' ט"ז, ו') "בעת ההיא השיב רצין מלך ארם את אילת לארם, וינשל את היהודים מאילות, וארמים (קרי אדומים) באו אילת וישבו שם, עד היום הזה"[5]

7.         לאחר תקופת התנ"ך, היוונים והרומאים קוראים לעקבה - "איילה" - על שם אילת.

8.         הערבים קוראים למקום היום "עקבה", אך עקבה היא רק חלק מהשם. השם המלא הוא "עקבת-אל-איילה". בערבית מדוברת עקבה הוא מעלה צר המעכב. בערבית ספרותית עקבה פרושו "מצפה". לכן שם "עקבה" בעברית הוא "מעלה אילת", או "מצפה אילת".

 

רואים אנו, שהשם אילת נשמר לאורך כל ההיסטוריה, באותו מקום גיאוגרפי. לכן אנו יכולים לומר, שאילת שבנ"י חנו בה, היא באותו מקום של אילת בימינו, בראש מפרץ אילת שהוא חלק מים סוף.

 

ד'. אילת וארץ אדום.

 

נשאלתי פעמים רבות, כיצד אני טוען שאילת היא חלק מא"י, הרי כתוב במפורש שאילת היא בארץ אדום (לעיל פרק ג' סעיף 3, במלכים א' ט"ו, כ"ו), זאת אומרת, שכל האזור הוא ארץ אדום?

תשובתי, לענ"ד, שיש לחלק בין המקום בפועל שבו ישבו האדומים בחלק מהזמנים, לבין הנחלה האלוקית שהובטחה לאדום.

לדוגמה, כשנאמר (שמות י"ג, י"ז) "ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא וכו'..." - וכי ארץ פלשתים היא זאת? הרי היא חלק ברור מנחלת שבט יהודה שבארץ ישראל. אלא, הפלשתים פלשו לשם (כשמם כן הם), וישבו שם. לכן, בינתיים, קוראים למקום זה "ארץ פלשתים".

כמו כן באילת, האדומים פלשו לשם וישבו שם בתקופה ההיא, ולכן, קוראים למקום "ארץ אדום".[6]

אם כן, מהי הנחלה האלוקית המובטחת לאדום? - כתוב בדברים פרק ב', ה' "אל תתגרו בם (באדום) כי לא אתן לכם מארצם עד מדרך כף רגל, כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר". הנה כי, בני עשו קבלו ירושה מאת ה' את הר שעיר - הנקרא כיום הרי אדום, ואילת לעומת זאת יושבת בעמק הערבה ולא בהר (וגם עקבה נמצאת בעמק למרגלות ההרים שנקראים הרי מדין. כי הרי אדום לא מגיעים לים סוף. עיין במפת האזור).

 

ה'. ט"ו באב - מהפך דמוגרפי בתודעה הלאומית.

 

נשאלת השאלה: מדוע בשנה ה 40 התרחשה חגיגת ט"ו באב הראשונה על כך שכלו מתי מדבר, הרי אז לא מת אף אחד. אחרון מתי מדבר מת בט' באב בשנה הקודמת בחנייתם באילת? אם כן, מדוע חוגגים בט"ו באב ולא בט' באב לזכר מה שקרה שנה קודם באילת, שבט' באב מתו אחרוני מתי מדבר, וכבר אז, אליבא דאמת, כלתה הגזירה?

התשובה לשאלות אלו היא פשוטה בתכלית אך עמוקה עד מאוד[7] והיא: למרות שלמעשה כלו מתי מדבר שנה בשנה ה39 באילת, בכל זאת, רק  בט"ו באב בשנה ה40 נודע לישראל דבר זה. רק  אז הצטרפה התודעה הלאומית של ישראל למציאות הגופנית שקרתה כבר שנה קודם. ולכן, השמחה של ט"ו באב היא שמחת התודעה הלאומית, שהכירה שנסתיים השלב של הגלות - של "במדבר הזה יפלו פגריכם", והתחיל השלב של הגאולה, של דור שזכאי כולו להיכנס לארץ.

התרוממה רוח העם לחוש תחושה של חיים השייכים לגאולה ולא"י. ועל כך אנו שמחים עד היום בט"ו באב. באילת התחיל הענין ברובד הגשמי, אך עדיין לא ברובד התודעתי.

ה 1. 2 דוגמאות ליישום עניין התודעה הלאומית בימינו.

דוגמה 1. הרב קוק כותב על גאולת ימינו (מאמרי הראי"ה עמ' 309) שבאמת הגאולה מתחילה כשהנשמה של האומה מתחילה להתעורר מתרדמת הגלות. הנשמה המתעוררת דוחפת את הגוף לעשות מעשים במסירות נפש למען יישוב וכיבוש הארץ. אך פעולת הנשמה היא נסתרת. ולכן התודעה הלאומית, בתחילת הגאולה, בעיקרה היא תודעת חול. תפקידנו בדורות אלו הוא, לעורר את התודעה הלאומית, שתכיר שכל מה שזכינו בגאולת ימינו הוא פעולת נשמת ישראל המופעלת ישירות ע"י קורא הדורות מראש ברוך הוא וברוך שמו.

ולעתיד, יתגלה דבר זה, ויתברר לכל עם ישראל, שכל מה שקרה וקורה איתנו בשיבתנו וישיבתנו בא"י בימינו, הכל מחסדי ה' המחזיר שכינתו לציון.

כשמתעוררת הנשמה בנסתר לדחוף את הגוף לפעולה - נקרא זמן זה "אתחלתא דגאולה". כשמגיע כל העם לתודעה שהכל מאת ה' נקרא הזמן - גאולה שלמה. והזמן מהרגע שהתחילה הנשמה להתעורר במסתרים ולדחוף את הגוף הלאומי לשוב לארצו, עד הזמן שיתברר לעיני כל שהכל בדבר ה' נעשה, נקרא חבלי משיח (אורות עמ' ס"ט פסקא ל"ב).

לומדים מכאן עד כמה חשובה תודעת העם שכפי ערך התרוממותה, אנו קובעים את עוצמת הגאולה.

הרב צבי יהודה קוק מסביר בשיחותיו לפרקי אבות (פרק ג' משנה י"ד) ש"חביבים ישראל שנקראו בנים למקום" - מעצם בריאתם הם חביבים.

אך "חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום" - אם החיבה הזאת גם נודעת לישראל, אזי היא חיבה יתירה.

דוגמה 2. לגבי אמירת הלל בברכה ביום העצמאות. בראשית שנותיה של המדינה, הצטרף הרצי"ה קוק לפסק הרבנים הראשיים שהורו לומר הלל בלי ברכה, באומרו שעדיין רוב עם ישראל לא מצטרף להודיה לה' על הקמת המדינה, גם הציבור החרדי וגם הציבור הרחוק מקיום מצוות.

אך לאחר השמחה הגדולה שהייתה לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים, והחזרת שלטוננו על המקומות הקדושים ועל חבלי יהודה, שומרון, סיני והגולן, התפשטה יותר בעם ההכרה ש"מאת ה' הייתה זאת" (ואני זוכר כנער את רוממות הרוח העצומה וההתקרבות לאמונה ולרצון להכיר את התורה ולקיימה, מצד הציבור שאינו שומר תורה, מצד אחד, ואת ההודיה הגדולה מצד הציבור החרדי, מהצד השני. זוכר אני את התחושה הכללית של "כאיש אחד בלב אחד", כישות לאומית אחת, ללא מחלוקות ופרודים קטנוניים, של שמחה אמיתית בהיותנו עם נבחר, ובחיבורנו המחודש לחבלי ארץ קדושים אלו)

ואז פסק הרצ"י, שהגענו ב"ה למצב שבו מבחינת התודעה הלאומית אפשר כבר לומר הלל עם ברכה.

חזרה לענייננו: רק בט"ו באב באילת, הגיעה התודעה הלאומית להכרה בממשות שלב זה של הגאולה, בהשתייכות כל הדור לכניסה לארץ. ועל כך השמחה כה גדולה, עד שנקבעת לדורות.

ו'. קדושת המקום.

 

אך נשאלת השאלה: מדוע באמת, ה' לא מגלה לישראל, לפני ט"ו באב באילת, שכבר נגמרה הגזירה? והאם ישנה משמעות לעובדה שפיזית פסקו מלמות דוקא באילת?

נראה לענ"ד, לענות לשאלה זו, בהקדים עניין הגעת אברהם אבינו לא"י. ה' לא מגלה לא"א היכן הארץ המובטחת, אלא אומר: "אל הארץ אשר אראך". ולמה לא גילה לו? – "כדי לחבבה בעיניו וליתן לו שכר על כל פסיעה ופסיעה" (בראשית רבה פל"ט, ט'), ומפרש עץ יוסף:

"שיהא תאב בידיעתה ותבוא לו הידיעה לאחר התשוקה" עכ"ד. משמע מכאן, שהשכר הוא על ההתרוממות הרוחנית שבאה בעקבות התגברות ההשתוקקות להגיע למקום הקדוש, שצריכה לעבור על א"א, כתנאי לגילוי מקום הארץ.

לפי המדרש (בראשית רבה פל"ט, ח') הגיע א"א לסולמה של צור (ראש הנקרה) וראה אנשים חורשים בשעת חרישה וקוצרים בשעת קצירה. והרגיש התעוררות נפשית כבירה, ואמר: "לוואי יהא חלקי בארץ הזאת". אליבא דאמת, גופו של א"א כבר נמצא בא"י, אך הוא לא ידע על כך: הוא עדיין לא התרומם דיו כדי לזכות להתחבר עם א"י גם בתודעתו ולא רק בגופו. ומכאן עד שכם עובר על א"א תהליך של ריבוי השתוקקות, ותפילה עצומה, שמרוממת את רוחו למצב של מוכנות לקבל את הנבואה שנותנת לו את המתנה של א"י.

אך עדיין לא מתגלה ה' אליו ומודיעו על כך. אלא, רק כשמגיע למקום הקדוש - שכם, מצטרפים כל התנאים: מצב השתוקקות הנפש, והמקום הקדוש, ליכולת הופעת הנבואה ההיסטורית: "לזרעך אתן את הארץ הזאת", ואז נוצר החיבור התודעתי של א"א לא"י.

צריך שיהיה חיבור בין המצב הנפשי, לבין קדושת המקום, כדי שההופעה האלוקית תבוא לרומם את מצב התודעה האישית לפגישה עם האמת ההיסטורית של חיבור עמ"י לארצו.

לאחר שא"א מודה לה' על בשורת הארץ, בבניית המזבח בשכם (בראשית י"ב, ז'), מרגיש א"א שישנו מקום יותר קדוש ומרכזי בא"י, ומתחיל לחפש אותו. "הלוך ונסוע הנגבה" (בראשית י"ב, ט"ו) מסביר רש"י - מחפש את מקום ירושלים. ובמדרש (בראשית רבה פל"ט, ט"ז) "מחקה והולך ומכוון כנגד בית המקדש".

עוברות עשרות שנים של עבודה רוחנית ומעשית, עד שמגיע הזמן לגלות לא"א את מקום המקדש בנסיון העקידה. אך, גם כאן נאמר לו: "אל אחד ההרים אשר אומר אליך" (בראשית, כ"ב, ב') וגם כאן אומר המדרש (בראשית רבה, פנ"ה, ז' בסוף) "הקב"ה מתהה ומתלה בעיניהם של צדיקים, ואחר כך הוא מגלה להם טעמו של דבר, אל הארץ אשר אראך, על אחד ההרים, וגו'...", מפרש מהרז"ו: "והכוונה שיקוו וייחלו להקב"ה...".

מסביר הראי"ה קוק בפרוש העקידה (סידור עולת ראי"ה חלק א' עמ' פ"ז ד"ה "ביום השלישי") שבאותם 3 ימים של הליכה וחיפוש המקום "אשר אומר אליך", עברו על א"א ויצחק, מהלכים כבירים של התעלות והשתגבות ברצון לקיים דבר ה' הנורא, וביטול כל אישיותם הפרטית לרצון ה'. ורק אז כשהגיעו למקום - "וירא את המקום מרחוק" (בראשית כ"ב, ד').

 

ו' 1. הבהרה בעניין קדושתו המיוחדת של כל מקום בא"י -

הרב קוק מבאר באגרת ל"ט (אגרות הראי"ה חלק א' עמ' ל"ה) שלכל מקום שמוזכר שמו בתנ"ך או בדברי חז"ל ישנה קדושה ומשמעות פנימית מיוחדת.

אנו יכולים ללמוד על קדושה זו, אם נלמד לעומק את המאורע שקרה בהיסטוריה הכתובה בתנ"ך או בדברי חז"ל, ונבין שהנביא או חז"ל "טרחו" לכתוב שם המקום, כדי להורות לנו שהמאורע שהתרחש שם, קרה דווקא שם. כי לסגולה הפנימית של המקום, יש קשר למאורע. ולכן, צריך ללמוד את המאורע ההיסטורי בצורה מיוחדת, ולהבינו לאור מאורעות נוספים שקרו באותו מקום בעבר או בעתיד (ביחס לאותו מאורע הנלמד). ולאור הבנה זו יש להתייחס בצורה מחשבתית רוחנית לאותו מקום. (עד כאן תמצית דברי הרב)

אם אנו גרים במקום זה, או מטיילים בו או לומדים עליו, אפשר ללמוד על כל מקום ואיזור מבחינה גיאוגרפית, פוליטית, גיאולוגית וכו', אך הפן החשוב ביותר ללמוד, לענ"ד, הוא הפן הרוחני השייך לאותו מקום בנוגע לחיבור עם ישראל לאותו מקום. לפי העומק שבו נבין את המאורע ההיסטורי שקרה במקום זה, שמוזכר בשמו בתנ"ך או בדברי חז"ל, וכפי עומק לימודינו את ערכו של מקום זה, כך נוכל להתחבר נשמתית אל אותו מקום שבו אנו מטיילים כעת, ולעורר את הקדושה הגנוזה בו, ולחזק את החיבור הנשמתי של עם ישראל לאותו מקום בפרט, ולכל ארץ ישראל בכלל.

כך מסביר הרב, מדוע נביאים וחכמים גדולים בחרו לגור במקומות שונים בארץ ישראל, ולא השתדלו לגור דווקא בירושלים שהיא "גיא חזיון" ומרכזת את כל הקדושה שבכל א"י.

ומביא הרב דוגמא מהעיר יפו שבה התגורר כשכתב אגרת זו, מהמאורעות שקרו בה:

הבאת הדוברות עם עצי ארזים מלבנון ליפו ומשם לירושלים, לבניין בית המקדש (דברי הימים ב', פרק ט"ו).

יונה יורד לים ביפו כדי לברוח תרשישה (יונה, א', ג')

הנס שקרה לדלתות שהכין ניקנור לבית המקדש, ונזרקה דלת אחת לים, בגלל הסופה בים, ושטה בנס מתחת לספינתו עד יפו (ירושלמי יומא פ"ג ה"ח)

ומוסיף הרב, שגם חלוקת הארץ לשבטים, נעשתה על פי רעיון זה, כי מקומות אלו מתאימים יותר לשבט זה, וכאן יוכל לפתח אישיותו השבטית בצורה מושלמת, מותאמת עם קדושת המקום, ומצטרפת לקדושת שאר השבטים, למען אחדות ישראל בצורה המושלמת והמעולה ביותר. עד כאן ו' 1.

נחזור לשאלות שהצגנו בתחילת פרק ו' ונענה: היכולת לעבור מתודעה לאומית של גלות, לתודעה לאומית של גאולה, אינו דבר של מה בכך. לא מדובר באדם פרטי שעובר תהליך הכרה נפשית. מדובר על עם שלם, עם כל רבדיו הרוחניים, שכדי לרוממו צריך תהליך ארוך. שנים של עבודה רוחנית, מוסרית ואמונית. ואז בסופו של התהליך הרוחני, יקרה משהו, שכניצוץ, ידליק את כל חומר הבערה הנשמתי שנאסף בשנים שעברו.

עיין במאמרי: "בתוכן מסעות בני ישראל לאדום ומואב" (שפורסם ב"ומדברך נאוה" חורף תשס"ז עמ' 253-254) שאכן, מאז חטא המרגלים, משה ויהושע נגשים לעבודה רוחנית ארוכת טווח עִם עַם ישראל, כדי להביאם למצב של "זכו", שיהיו ראויים לביטול הגזרה של "במדבר הזה יפלו פגריכם".

ובני ישראל התנקו מעט מעט מזוהמת החטא של "מאיסת ארץ חמדה". ואכן, לאחר מאמץ רוחני ממושך של תשובה, הגיעו בט' באב בשנה ה39 באילת למצב שפסקו למות, היינו, הגיעו למהפך דמוגרפי גופני. אך עדיין חסרה התרוממות רוחנית נוספת, כדי שתודעת הגאולה, אכן, תגיע מבחינה לאומית, כמהפך דמוגרפי רוחני, שתוודא באומר הלאומי, את המצב הרוחני הלאומי והעולמי, כמצב של גאולה.

בוודאי שבשנה שחלפה מאז שמתו אחרוני מתי מדבר באילת, עד הגיעם, שנה אחרי זה, לט"ו באב בשנה ה40, עבר על עם ישראל תהליך של תשובה והתרוממות, כסיום לתהליך שהתחיל מיד לאחר חטא המרגלים. כעין מהלך התעמקות ההשתוקקות לא"י שעבר על אברהם אבינו, מזמן הגיעו לסולמה של צור, עד זמן הגיעו לשכם. או בין הזמן של הציווי "קח נא את בנך... על אחד ההרים וכו'..." עד לזמן של "וירא את המקום מרחוק" כמתואר ב'עולת ראי"ה'.

עד שהגיעו למצב שנחשף רובד עמוק יותר בנשמה הלאומית הישראלית. ובימים שעוברים מט' באב עד ט"ו באב. אפשר לתאר לעצמנו, באיזו התרגשות עצומה חיכו בני ישראל וציפו לבשורה - "תמנו לגווע", "איננו יותר נזופים", "ה' מדבר אל נציגנו משה בלשון חיבה". (איני יודע כיצד הצליחו להירדם בלילה, מרוב התרגשות, כדי לקום בבוקר ולהיווכח, שאכן, אף לא אחד מת)

ובהגיע ט"ו באב , התממשה בליבות ישראל ובתודעתם הלאומית של "כאיש אחד בלב אחד" וכולם בבת אחת הכירו בגדולת מצבם, בהפסקת מארת החטא והגלות, ובהשתייכותם כולם לזוכים להיכנס לארץ. איזו שמחה, איזו חגיגה, איזו התרוממות נפש של האומה בכללה. אכן זו סיבה אמיתית לקביעת ט"ו באב ליום טוב לדורות.

 

ז'. "כל העדה" בהֹר ההר.

 

לאחר הביננו כל זאת נשאלת השאלה: מדוע כשמגיעים להֹר ההר, מסע אחד לאחר קדש, שוב כתוב: "ויסעו מקדש ויבואו בני ישראל כל העדה הֹר ההר" (במדבר כ' כ"ב) ושוב מפרש רש"י: "כולם שלמים ועומדים להיכנס לארץ, שלא היה בהן אחד מאותם שנגזרה גזירה עליהם, שכבר כלו מתי מדבר, ואלו מאותן שכתוב בהם 'חיים כולכם היום'"? מדוע לא מספיק במה שכתוב במדבר צין-קדש "ותבוא כל העדה"?

נלע"ד להסביר כך: לפני שיצאו ישראל למסעם להֹר ההר, קרתה נפילה גדולה, חטא מי מריבה. הגזירה הנוראה על מש"ר ואהרון שלא יכנסו לארץ.

ישראל מרגישים ריקנות עצומה. אפשר לומר, אולי, יותר מהריקנות שחשו כשמשה עלה להר סיני ולא חזר בזמן, שלפי דעתם, היה צריך לחזור.

להיכנס לארץ בלי מש"ר, זו הרגשה איומה שגורמת ירידה ברוח הגבורה של העם, ובשמחתם על כך שהם כן יכנסו לארץ ושכבר תמו מתי מדבר.

ויותר מכך, ישראל כנראה מרגישים שחטאו של משה הוא בגללם, כמו שמש"ר אומר: "וגם בי התאנף ה' בגללכם" (דברים א', ל"ו).

לכן צריך הפסוק לרמוז, שלמרות הנפילה הנוראה הזו, מצב העם לא השתנה, והם אכן ראויים כולם לבוא לארץ.

ח'. קצור העונש.

 

מדוע קיצר ה' את משך העונש וסיימו בשנה ה39 ליצ"מ[8], הרי כתוב בפרוש בפרשת שלח (במדבר י"ד, ל"ד) "... תשאו את עוונותיכם ארבעים שנה..."?

המלבי"ם (במדבר י"ד, כ"ח-ל') מסביר, שהעונש הראשוני, על חטא המרגלים, לפני שמשה התפלל להמתקתו, היה צריך להיות על האבות וגם על הבנים, שימותו כולם, זולת כלב ויהושע. ככתיב: (במדבר י"ד, י"ב) "אכנו בדבר ואורישנו ואעשה אותך לגוי גדול ועצום ממנו". ולאחר תפילת משה, ה' הודיעם, שהמיר את עונש המיתה לכולם, לשני עונשים: א. מיתה. ב. נדודים וסבל במדבר. עונש המיתה יהיה רק לאבות, ועונש הנדודים יהיה גם לבנים. כלשון המלבי"ם "ובזה הזכו הבנים ונקה אותם מעונש עוון אביהם, וזכו להיכנס לארץ" עכ"ל.

לכן אפשר לפרש את מה שכתוב בפסוק: "תשאו את עוונותיכם ארבעים שנה..." הכוונה, שהעונש השני של הנדודים, נגמר באמת בסוף 40 שנה, למרות שעונש המיתה נגמר לפני כן.

 

 

ט'. הגברת ההשתוקקות לארץ ישראל.

 

מדוע ה' לא מגלה לישראל, כשהגיע ט' באב בשנה ה40 שכבר תמה הגזירה, ואינם צריכים לישון בקברים בט' באב, אלא נותן להם לחפור קברים, ולישון בם שישה לילות עד ט"ו באב, ורק אז מגלים בעצמם שתמה הגזירה?

נלענ"ד להסביר; מאז חטא המרגלים, ישראל עוברים תהליך תשובה מתמשך. עניינו של תהליך זה הוא השתוקקות ישראל להיות ראויים להיכנס לארץ (עיין לעיל סוף פרק ו').

ה' רוצה להגדיל השתוקקותם, ציפייתם ותפילתם, ולכן, לא מגלה להם מיד שהגזירה תמה ושאין צורך לישון בקברים, אלא נותן להם להבין לאט לאט שהם עומדים, אולי, על סף סוף הגזירה.

תוך כדי 6 הלילות של לינה בקברים וקימה בבוקר כשאף לא אחד מת, מתעוררת התקווה שאולי באמת זה יקרה. ותקווה זו בוודאי עוררה תפילות נוראיות, והגברת תהליך התשובה עם כל יום שעובר מט' באב עד ט"ו באב.

השמחה העצומה שפרצה בט"ו באב, בהתברר לכולם שאכן, הם ראויים להיכנס לארץ, הייתה מעוטרת בהתרוממות רוח עצומה של תפילה ותשובה שקדמו לט"ו באב.

י'. סיכום.

 

כמו שבגאולת ימינו, ישנה אתחלתא דגאולה-בזמן שגוף האומה מתחיל להיגאל, וישנה גאולה שלמה, בזמן שגם התודעה הלאומית נגאלת-כשההכרה הלאומית עולה למרום מצבה להכיר שכל מהלכי הגאולה מנוהלים על ידי ה' (כמו שמסביר הרב קוק. עיין פרק ה1 דוגמא 1) .כמו כן בעניין הגאולה ממארת חטא המרגלים והמוכשרות להיכנס לארץ, ישנה אתחלתא דגאולה – בזמן שבפועל מת האחרון ממתי מדבר, בט' באב, באילת, בשנה ה39. וישנה גאולה שלמה - כשתודעת העם מתרוממת להבין שאכן, "תמנו לגווע" וכולנו ראויים להיכנס לארץ. וזה קרה בט"ו באב בשנה ה40.

נמצאנו למדים ממאמר זה:

1. לאילת ישנה חשיבות מיוחדת בעצם מקומה, והיא המעבר ב"מרשם האוכלוסין" בין גלות לגאולה. מעין "אתחלתא דגאולה". "כלו מתי מדבר".

בימינו פועל באילת הגרעין התורני של אל-עמי, שהוא הגרעין התורני הראשון בארץ, שהוקם כבר בשנת תשמ"ד, ומיד בראשיתו הוקם הכולל: "אורות ישראל" שגדל ונהפך ברבות הימים בשנת תשנ"ח לישיבת איילת השחר. הגרעין והישיבה פועלים שכם בשכם בעבודה רוחנית, חינוכית וחברתית להפיץ אורות ישראל באילת.

מעניינת מאוד העובדה (וקשורה מאד למהותה של אילת, כפי שלמדנו במאמר זה), שהגרעין התורני שבאילת, לא נתגבש בצורה חיצונית, בירושלים או במקום אחר ואח"כ "הונחת" על העיר. אלא, הדרישה להקמת הגרעין באה דווקא מתושביה הוותיקים, שהרגישו את נעימות מתיקות תורת ארץ ישראל, ובקשו שיבואו תלמידי חכמים, הם ותלמידיהם, ויגורו באילת, ויפיצו את התורה הגואלת שיודעת לחבר בין קדושה, לימוד תורה, אהבת הארץ והמדינה וקיום תו"מ.

מהגרעין התורני באילת, הופץ הרעיון לגרעינים תורניים נוספים, שב"ה מתרבים בארצנו, שתפקידם העיקרי הוא להביא את עם ישראל להכרה תורנית, רוחנית ואמונית, שכל מה שקורה בימינו מבחינת מצבי הגאולה, הכל מאת ה' הוא. היינו, כל מה שזכינו, וכל מה שעדיין חסר, וצריך להשלימו. עד שנגיע למצב שבו כל ישראל יכירו שהכל מאת ה', ואז נזכה לגאולה שלמה כמבואר לעיל.

2. עיקר תפקידנו, כמי שזכו להתקרב לתורת ארץ ישראל כפי שלמדונו רבותינו: הראי"ה קוק ותלמידיו, הוא ללמוד ולהכיר, ואח"כ להעביר תחושה זו לשאר ישראל, בכל מקומות מושבותיהם ש: א' - הגאולה כבר התחילה. ב' - העיכובים הרבים בהשלמת תהליך הגאולה בימינו, באים מחסרון בתודעה הלאומית של האדם הפרטי ושל האומה בכללותה. שהוא חסרון בהכרה שאנו זוכים להימצא בעיצומו של תהליך אלוקי נפלא של: "המחזיר שכינתו לציון". ג' - עיקר עבודותינו הרוחנית כדי להתגבר על העיכובים ולהצעיד את תהליך הגאולה במהרה בעזרת ה' לקראת השלמתו, היא בהארת ההכרה הלאומית שלנו באור אמונה חזקה ומבוארת של הנאמר במאמר זה.

יהי רצון שנזכה לשמוע, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות, ולקיים את כל עומק תורת ארץ ישראל, ונזכה להגיע לימים שעליהם כותב מורה דורותינו הרב קוק: (אורות התחייה פרק ל"ב, ספר אורות עמ' ע"ט) "רק בהיגמר התוכן, בהעלות האומה למרום מצבה, אז יוחל אור אלוקי נקרא בשם המפורש להגלות. יגלה ויראה, שכל מה שהאיר, וכל מה שיאיר, כל שחי, וכל שיחיה בה, הכל אור אלוקי עולם, אלוקי ישראל הוא. 'וזה שמו אשר יקראנו ה' צדקנו', 'ושם העיר מיום, ה' שמה'. מצב גאולה זה הוא יסוד חזון הרזים, שכנסת ישראל לא תשוב למקומה לעתיד, כי אם קודשא בריך הוא וכל חייליו יבואו אליה, ויקימו אותה מן עפרא ביקר סגי. אשרי עין ראתה כל אלה. ולמשמע אוזן ותקוה תשמח נפשנו".

הערות

 

  1. על פי רש"י תענית ל: ד"ה "שכלו מתי מדבר", ותוס' ד"ה "יום שבו כלו".                                    בבבא בתרא קכ"א רשב"ם ותוס'.
  2. תענית ל:, דברים ב', ט"ז-י"ז ברש"י.
  3. עיין במאמרי "מסעות בני ישראל לאדום ומואב" בחוברת מדברך נאוה חורף תשס"ז עמ' 253-254. או באתר אינטרנט זה.
  4. לרמב"ן ולמלבי"ם פרוש אחר לפסוק, אך אני מסביר לפי רש"י ופשט הפסוק.
  5. "היום הזה", כפשוטו הוא היום שבו נכתב ספר מלכים, אך אפשר להוסיף פרוש ש"היום הזה" הוא מבצע עובדה בסוף מלחמת השחרור, כשאילת חזרה לשליטת ישראל ונתיישבו בה שוב יהודים בשלטון עצמי. כדברי בן גוריון: "אנחנו המשך התנ"ך", כי היום שבתנ"ך הוא היום שנכבשה ונבנתה אילת בימינו ונמחקה הבושה של גירוש יהודים מנחלתם בארץ אבותינו.
  6. לענ"ד, האדומים פלשו גם לתוך סיני, ולכן עד היום ישנו הר בשם ג'בל שעירה, שנמצא כ50 ק"מ מערבה מאילת בתוך שטח סיני, ולפי זה אפשר להסביר יפה (שמעתי זאת מהרב יואל בן נון) את הפסוק בתחילת ספר דברים א', ב': "אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע". אם נכונה ההשערה שהר סיני הוא בדרום סיני, כמקובל לומר בימינו, וקדש ברנע הוא בסביבות ניצנה במקום הנקרא עין קודיאת, קשה להבין איך הם הלכו דרך "הר שעיר". אך לפי הסבר זה, הם הלכו דרך הר שנקרא היום ג'בל שעירה, שנמצא בדיוק על הקו בין חורב לקדש ברנע. וכן אפשר להסביר את הפסוק: "ונסוב את הר שעיר ימים רבים" (דברים ב', א') שמדובר על הר שעיר שבסיני.                                                                                                           אך מדוע קוראים להר שנמצא בסיני ג'בל שעירא? לפי השערתי, האדומים פלשו והתיישבו בזמן מן הזמנים, והגיעו עד שם. לכן הישמעאלים קוראים למקום "ג'בל שעירא" כלומר, עד לכאן הגיעו השעירים - האדומים.
  7. ועיין במלבי"ם, במדבר כ', א'.
  8. עיין ברמב"ן ובמלבי"ם, שם
  9. חישוב הזמן מסוף שנת 40 לאחור:                                                                                   י' ניסן בסוף שנת ה40 – נכנסו לארץ.                                                                                     ז' אדר בשנה ה40 – מת משה. ט"ו באב שנה 40- חגיגת ט"ו באב.                                                                                                 א' אב בשנה ה40 – מת אהרון.                                                                                                                                                                                                                             ט' באב בשנה ה39– מתו האחרונים ממתי מדבר באילת.
  10. וכעת אפשר להבין, מדוע משה מנסה לעבור בארץ אדום, לאחר שהגיעו לקדש. כמבואר במאמרי: מסעות בני ישראל לאדום ולמואב ב"מדבריך נאוה" חורף תשס"ז.